א. הכל עולים למנין שבעה אפילו קטן שיודע למי מברכים. ודוקא בשבת, אבל ביום טוב ובשאר ימים שעולים פחות משבעה, אין הקטן מצטרף. ובדיעבד אם כבר קראו קטן ולא הרגישו עד שבירך- יש לסמוך על המתירים.

ב. קטן שהגיע לחינוך (מבן 6 שנים) שעולה למנין שבעה, רשאי לעלות בין באמצע הקוראים בין בסוף, וכל שכן שעולה למפטיר, ויכול לקרוא בתורה בעצמו פרשת עלייתו, ובמקום שיש מנהג ברור שלא להעלות קטן לספר תורה- יעשו כמנהגם.

ג. קטן עולה למפטיר בפרשת המוספים במועדים ובראשי חודשים, וכן בפרשיות שקלים והחודש, אבל בפרשת זכור ופרשת פרה אין להעלותו לכתחילה, ואם עלה לא ירד, ויברך הקטן ברכת התורה, ויקרא השליח ציבור בתורה להוציא את הציבור ידי חובה.

ד. אין להתיר לקטן להיות חזן הקורא בתורה, ומכל מקום בשעת הדחק שאין איש היודע לקרוא עם טעמי המקרא כדת- רשאי הקטן לקרוא.

ה. נהגו למכור את המצוות (כגון פתיחת ההיכל, עליה לתורה וכיוצא בזה) בשבתות ובימים טובים. ואין  לערער על המנהג, כיוון שכל זה בכלל חפצי שמים שהוא לדבר מצווה לחיזוק וקיום בית הכנסת, ואין זה בכלל מקח וממכר האסור בשבת, ומנהג ישראל תורה הוא, שכן נהגו כמעט בכל תפוצות ישראל, ואין לבטל מנהגם. ולא ישוחחו הציבור בשעת מכירת המצוות, אלא יקראו מזמורי תהלים או יעיינו באיזה ספר.

ו. העולה לספר תורה חייב לקרוא בפיו בלחש עם השליח הציבור, ואינו יוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, ואם אינו קורא- יש לחשוש שברכותיו הן לבטלה.

ז. המנהג שנוהגים להעלות לתורה עולים נוספים כשיש שמחה בבית הכנסת, וכל עולה חוזר וקורא מה שקראו כבר, יסודתו בהררי קודש, ומכל מקום נכון שהחזן הקורא בתורה יקרא לכל אחד משבעת העולים לחובת היום שלשה פסוקים או יותר מעט, כדי שיוכל לקרוא קריאה חדשה לכל עולה נוסף, ואם בכל זאת מחמת ריבוי העולים נדחק לחזור על אותם פסוקים- רשאי לעשות כן.

ח. מי שמגלח זקנו בתער (שעובר בכל פעם חמש לאוין מן התורה), יש להתיר להעלותו לספר תורה ולהשלים בו מנין שבעה עולים, ויותר טוב שלא יהיה בכלל מנין שבעה עולים של חובת היום, אלא מן העולים הנוספים. ויש להוכיחו ולהחזירו בתשובה בדרכי נועם.