בורא עולם, אב אהוב ורחום לבניו, רצונו ומהותו להיטיב לבניו כי 'מדרך הטוב להיטיב'. אלא שלא תמיד יכול היהודי לגלות את הטוב מיד, ופעמים שרק ממרחק של ימים ושנים אחרי התמודדות או צרה, הוא יכול להביט במבט לאחור ולהבין כי אכן הדבר הפך לטוב גמור ומוחלט. זו אמונתו התמימה והפשוטה של יהודי מימות עולם, שגם כאשר הוא נאלץ להתמודד, הוא ממשיך להאמין שהכל מידו ית', וממנו לא תצא רעה, ולפיכך הרע הזה הוא בהכרח טוב נסתר העתיד להתגלות.

כך קבע הבורא בהנהגת העולם, כי המקום הקשה והכאוב ביותר, יהפוך לנקודת הזינוק למקום טוב, לישועה רבתי, לתקוה גדולה. דווקא כשהכל מסביב מחשיך, כשהאופל מכסה את מלוא האופק, אות וסימן הוא כי השחר עומד להאיר, ואור יקרות עומד להפציע.
בפרשתינו, אנו רואים עניין זה בצורה מוחשית. פרעה גוזר גזירה על תינוקות בני ישראל, הבנים בלבד, להשליכם ליאור על מנת שלא יוכל לקום להם גואל. אם נצא בעיני רוחנו לסיבוב קצר על שפת היאור, נגלה שם אימהות רבות מישראל מבכות את הטבעת בניהן ביאור, ורואות ביאור מקום רע, בו מתקיימת הגזירה הנוראה להשליך את פרי בטנן לאבדון...

בהמשך, למרבה ההפתעה, באותו מקום ממש ניצל מושיען של ישראל, משה רבינו בכבודו ובעצמו. ולא זו בלבד שהוא ניצל, אלא אותו רשע שגזר את הגזירה הנוראה מגדל אותו בביתו, משלם את מזונו, ובתו הופכת למשה רבינו לאם!
כלומר, המקום הקשה ביותר – היאור, והאיש הנורא ביותר – פרעה, שניהם מגלמים את התגלמות הקושי של גלות מצרים, אך דווקא ברשותם נוצרת הגאולה השלימה והמופתית של עם ישראל!
האומנם הרע הקשה ביותר מסתיר דווקא טוב סמוי ומיוחד? הייתכן כי דווקא הנקודה השפלה ביותר – היא דווקא נקודת הזינוק קדימה?

אל האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' מגור זי"ע הגיע חסיד, ומיד בהיכנסו לקודש פנימה החל לבכות בכי מר. 'רבי', סיפר אותו חסיד בשברון לב, 'היה לי בן, פרח של ילד. אהבתיו אהבה רבה, וגידלתיו בחיבה יתירה. לדאבון לב, מחלה קשה הכריעה אותו בשבוע שעבר, ואני שבור ורצוץ מפטירתו בגיל כה צעיר...'
הרבי הרים עליו את עיניו הטובות והמנחמות, וסיפר: 'פעם הייתי בבנק, וראיתי אנשים מפקידים כמויות גדולות של כסף. אמרתי בלבי, בוודאי האנשים הללו הם מסכנים – על שום מה הם נדרשים לשלם לבנק סכומי עתק שכאלה? לפתע – ראיתי אנשים יוצאים מהבנק ובידיהם שטרות רבים של כסף. אמרתי בלבי, אלה בוודאי אנשים עשירים ומאושרים' - - -
'אך האמת,' המשיך הרבי בחיוך, 'היא כמובן הפוכה: האנשים שמפקידים כסף, הרוויחו הון עתק, ובאים להפקידו בבנק על מנת שהבנק יתן להם רווחים נוספים. ואילו האנשים המוציאים כסף, אלה הלווים כסף מהבנק, ומשלמים על כך ריבית דריבית...'
הנמשל מובן: במבט שטחי, אדם ש'משלם' בעולם הזה, שעוברות עליו צרות, נראה אומלל ושבור, ואילו האדם שחייו על מי מנוחות – נראה מאושר ושמח. אך האמת הפוכה: מי ש'משלם' בעולם הזה, מי שעוברת עליו סאת צרות וקשיים – הוא 'מפקיד' בבנק של בורא עולם, ועוד יקצור מכך רווחים הגונים!

מגיד המישרים הנודע, הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, נוהג לתת בנושא זה דוגמא מופלאה וממחישה, מפעולה פשוטה ויומיומית.
כאשר אנו דופקים מחוץ לדלת סגורה וממתינים למענה, אנו ממקדים מבט ב'קוקר' – אותה עינית בדלת הבית. כאשר היא מוארת – אות הוא שאיש אינו מביט בנו ובודק מי הדופק. רק כאשר היא הופכת חשוכה – זהו סימן כי מישהו מבני הבית מביט בנו, בודק מיהו הדופק האלמוני, וזהו גם הסימן כי הדלת תיפתח בעוד רגע קט...
כך בדיוק, היהודי בעולם הזה. כאשר האופק מחשיך, כאשר עלטה סמיכה מכסה את העתיד, זהו סימן שמישהו למעלה מביט..., שהקדוש ברוך הוא עוסק בנו, מתעסק עם בעיותינו. אמת, ה'קוקר' – העינית חשוכים, אך זהו דווקא סימן חיובי – כי מישהו מהצד השני מביט בנו בעניין...
לא זו אף זו – זה גם איתות לעתיד: עוד כמה רגעים תיפתח הדלת, והאור המלא והגדול ייחשף לנו, ייפתח עבורנו, ימלא אותנו!