כותב:
מה הקשר בין מספריים לבין ילד חולה, וכיצד הצליחה האם לשלוח ישועה גדולה לבנה...
שעת אחר הצהריים בגינה השכונתית. ישראל מאיר הקטן נוהג להשתובב בגינה בשעות אלה, מקפץ בעליזות השמורה רק לילדים בין המגלשה לנדנדה. כמדי יום, הוא מתעתד לעלות הביתה בשעה שש לארוחת הערב, אלא שהשעה כבר שש ועשרים, והילד איננו בבית...
אמא ממהרת, שוטפת ידיה מהחביתה ויורדת לגינה. עיניה נקרעות בבהלה למראה ישראל מאיר הקטן, ישראל מאיר שלה בן העשר, מוטל דומם על יד הנדנדה, גוון עורו כחול והוא לא נושם. חיש הוזעקו כוחות ההצלה לילד שנפל מהנדנדה, אלא שהם הגיעו קצת מאוחר מדי, וישראל מאיר הקטן הגיע לבית החולים מחוסר הכרה, בקושי עם דופק ונשימות לא סדירות...

'ישראל מאיר בן שרה', נכתב בבית הכנסת באותיות גדולות, וגם בעיתונים 'מתארגנים לאמירת 100 ספרי תהלים לרפואת הילד ישראל מאיר בן שרה'. ברגע אחד חרב עולמה של כל המשפחה, כאשר בנם היקר מחמל עיניהם נפל בעיצומה של חוויה, והפך ל'צמח' בבית החולים, אינו נע ואינו זע...
מטבע הדברים, בתקופה הראשונה נרשמה התעניינות שיא. חברים, בני משפחה, ידידים מהקהילה, באו לבית החולים, התקשרו לחזק, והתפללו בכוונה 'ישראל מאיר בן שרה'. כמה חודשים אחרי והילד עדיין במצב 'צמח', ההתעניינות הרבה פחתה, מלבד ידיד המשפחה, יהודי גדול ומורם מעם, הגאון רבי דוד פרנקל זצ"ל, מקורבו ובן ביתו של מרן החזון איש זצ"ל.

רבי דוד התקשר מדי יום, ללא הפסקה. כל ערב התקשר, דיבר עם האב או האם, ביקש לדעת אם יש חדש במצב הילד. במשך חודשים ארוכים היתה התשובה 'אין כל התקדמות', לפרקים בהוספת איזה משפט מהרופא על הסיכויים ההולכים ופוחתים שהילד יחזור לתפקד כאחד האדם...
יום אחד, התקשר רבי דוד בשעת בוקר מוקדמת. היתה זו ההפתעה הראשונה בסידרת ההפתעות של אותו יום: 'אבא נמצא?', שאל רבי דוד מיד, ללא ברכות נימוס כמנהגו. לאחר שהאב הגיע לשפופרת, שמע מעבר לקו 'שלום וסליחה על השעה המוקדמת,' פתח ללא גינונים, 'מה הסיפור עם המספריים?'
'מספריים?' שואל האב נבוך. 'איזה מספריים?'
'נו, המספריים של אשתך, משוק מחנה יהודה. מה הסיפור איתם?' - - -

לאחר שהבין רבי דוד כי האב אינו מבין על מה מדובר, פתח והסביר:
'ראה אבא יקר. יש לי חדשות טובות, המובילות לידיעה כי בעז"ה ישראל מאיר שלך יבריא ויחזור להיות ילד רגיל ככל בני גילו בקרוב ממש. ואם תאמר מהיכן אני יודע? ובכן –', וכאן, פתח רבי דוד חרך הצצה לכבשנה של בית דין של מעלה, למהפכות עצומות שאנו מסוגלים לחולל במחי יד...
'בחלומי בלילה האחרון,' פתח רבי דוד, 'והנה אני ניצב לפני בית דין של מעלה. ליד שולחן ארוך יושבים דיינים, מראיהם כלפידים ועיניהם בוערות, זקן לבן וקטיפתי יורד על פי מידותיהם...
לא היה לי פנאי להתעמק במראה הנשגב, באשר אני צופה בדרמה של ממש מתחוללת לנגד עיני: אל השולחן מובאים נשמות, נקראות בשמותיהן בקול רם: פלוני בן אלמונית, אלמוני בן פלונית. הדיינים דנים בעניינה של כל נשמה, ולבסוף מצמידים לה גזר דין חתום: לחיים או להיפך, לשבט או לחסד...'
האב חש כי דיבורו נאלם. רבי דוד אינו אדם הוזה, מדובר ביהודי גדול שזכה למעלות רוחניות נשגבות. אם הוא אומר שראה, הוא יודע מה הוא סח. רבי דוד נשם עמוקות והמשיך:
'לפתע, אני שומע באוזניי שם מוכר, 'ישראל מאיר בן שרה'. נותרתי לעמוד מסומר למקומי, לא האמנתי כי ברגע זה אני רואה את הדיון האמיתי, בו ייקבע גורלו של בנך, עליו אני מתעניין ומתפלל מדי יום. המשכתי להביט מרותק למחזה, ולנגד עיני ראיתי כיצד נפסק דינו, לא פחות ולא יותר –
למוות! - - -

לו לא הייתי המום, הייתי פורץ באותו רגע בבכי קורע לב. כבר נקשרתי לנשמתו של בנך, כה התפללתי שישוב לאיתנו, ודווקא אני רואה כיצד נגזרת הגזירה הקשה. אלא שאחרי רגע, אץ רץ ממרחקים מלאך ובידיו מספריים, בהם הוא גוזר את פסק הדין לגזרים, ומאשר לבנך 'ישראל מאיר בן שרה' עוד עשרות שנות חיים מאושרים וטובים...
נוצרה מהפכה בבית דין של מעלה. אמות הסיפים נעו גם זעו, מלאכים ושרפים החלו להתרוצץ. קריעת גזר דין חלוט בבית דין של מעלה אינו עניין של מה בכך, מדובר בהפיכת כל העולמות. הדיינים עצרו את הדיון, וביקשו להבין מהיכן המספריים הללו צצו פתאום, ומהיכן יכולתם לקרוע את גזר הדין - - -
המלאך לא הרבה במילים, ואמר קצרות כי המספריים הללו הביא מאשתך, משוק מחנה יהודה. כך אמר ולא יסף. הדיינים הנהנו כמקבלים דבריו בהבנה, ואישרו את הפסיקה החדשה – לחיים. באותו רגע התעוררתי שטוף זיעה, תוך שאינני מאמין לחלום אשר ראו עיני...'
רבי דוד סיים את דבריו, ושאל מיד: 'ועתה, אמרו לי בבקשה: מה הם המספריים הללו, ומה הקשר שלהם לשוק מחנה יהודה? מהיכן השיגה רעייתך מספריים שחוללו מהפכה שכזאת, שהפכו גזר דין ממוות לחיים?'
האמא, שהספיקה לשוב הביתה בינתיים, האזינה מרותקת לסיפור המלא. ומשניתנה לה רשות הדיבור, פתחה וסיפרה את חלקה, שופכת אלומת אור ענקית על הישועה הפלאית:

'אכן כן,' אומרת האם, 'הייתי בשוק מחנה יהודה, עם המספריים המשמשים אותי בקביעות לעבודת התפירה שלי. מזה זמן שחדות המספריים אינה בשיאה, ולפיכך נטלתי אותם להביאם אל המשחיז, שיחדש חודם כמקדם. בדרכי אליו שמעתי שתוספת קדושה היא סגולה גדולה לכל ענין, וביודעי כי אי העברת פריטים לידיו של גבר זר הינה מעלה בקדושה, החלטתי להניח את המספריים על השולחן תוך אמירת 'לזכות ישראל מאיר בן שרה'.
זה כל הסיפור,' סיימה האם, 'אין לי מה להוסיף. לא סיפור גדול, לא משהו עם הרבה מאמץ, רק הנחתי את  המספריים על השולחן במקום ביד...'

'לא סיפור גדול?' אמר רבי דוד פרנקל זצ"ל, 'סיפור ענק! המעשה הכאילו קטן הזה, התוספת קדושה הקטנטנה הזו, המאמץ הזעיר להיות יותר שמורה – הפך עולמות: הוא שהטיס מלאך כחץ מקשת בואכה בית דין של מעלה, הוא שנתן לו מספריים ביד, בזכות זאת נקרע גזר הדין, והוא שהביא לבנכם עשרות שנים טובות ומאושרות!'
ההורים היו עדיין מבולבלים, נתונים תחת הרושם המטלטל מהסיפור ששמעו זה עתה. אך רבי דוד היה מעשי ונחרץ: 'גשו נא עכשיו לבית החולים וראו מה התחדש עם בנכם, לבי אומר לי שיש התפתחויות טובות...'
ואכן, כאשר אמר רבי דוד, כך קם והיה: בבית החולים המתין להם ילד חייכן, מוקף באגודת רופאים המומים, שאינם יכולים לעכל את הנס הרפואי שהתרחש לנגד עיניהם. והילד עומד בתווך ומסביר שהוא רק נפל מהנדנדה, בעוד הרופאים נפלו עם התחזיות הפסימיות על גורלו העתידי...
לימים, סיפור זה נשמע בביתו של הילד, שהפך לאברך חשוב, תוך שהוא מצביע על אותם מספריים המונחים בויטרינה בסלון ביתו...

זה כוחה של קדושה, זו עוצמתה של התחזקות בגדריה. לאו דווקא משהו גדול, מספיק משהו קטן: פעמים שאנו נתקלים בעיתון, זה באמת מסקרן להציץ, אבל האם זה כדאי להכתים את העיניים, להחמיץ עת רצון נשגבה? פעמים שאנו צריכים ללכת למקום פלוני, יש את הדרך הארוכה אך הנקיה, ומנגד - הדרך הקצרה, המעניינת, אך יש בה נסיונות בטהרת העיניים – האם עדיפה דרך מעניינת על פתיחת שערי שמים, על שמירת העיניים בצורתם הזכה כפי שניתנו לנו מהבורא?

ברגע ההתגברות, ברגע ההחלטה הנכונה – נזכיר את שמו של יהודי פלוני החולה במחלה קשה, את שמו של האח הממתין לזיווג הגון, את שמו של החבר שעדיין מצפה לזרע של קימא. עכשיו – ברגע ההתעלות העצם הזה – יש לנו את המפתחות ביד לחיים טובים יותר עבורנו ועבור אחרים!
כי כשיהודי מוותר ומתעלה, הוא מוכיח שהוא מעריך את הקשר בינו לבין בוראו. הוא מוכיח שהקשר הזה יקר לו, שהוא שומר עליו, שהוא שומר על עצמו להיות מתאים לקשר שכזה. אין פלא כי הבורא, ברחמיו, מעניק לו מתנות רבות והשפעות טובות, כי הקשר ביניהם חזק ואמיץ כל כך...

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת הרב אשר קובלסקי