כותב:
מידה בסיסית בעבודת האדם היא להבין שהכל מה' יתברך וכל מה שנגרם לנו בעולם הזה היינו מה' יתברך ששולח לנו ע"י שליחיו.
השמועה שעשתה לה כנפיים כמעט בכל הארץ, יצרה הרבה חילול השם ופגעה קשות בשמה הטוב של העיירה המתוקה קוברניצה. בהחלט לא נעים, שעיירה קדושה ורבת חן זו הדביקה לעצמה כתם בוץ כמעט בל יימחה, של זלזול בכבודם של הנפטרים... כן, כן, תכף נעסוק בתוכן השמועה המזוויעה, אך טרם זאת בואו ניכנס עם מצלמת ההיסטוריה לאותה קוברניצה החיננית.
ובכן מעתיקי השמועה בדורות האחרונים, גם אם ינגבו אבק מעל תאי זיכרונם, לא יוכלו להיזכר בשמה של עיירה שכוחה זו, שהייתה תקועה לה הרחק בערבות רוסיה הצארית בין מוסקבה לסיביר, אי שם בין שומקום לאף מקום. מה שכן ידוע, שכמה וכמה תלמידי חכמים תקעו בה יתד עמוקה והשקיעו עצמם בלימוד תורה במסירות נפש ממש. כאלפיים יהודים התגוררו בקוברניצה בימי הזוהר שלה, רובם ככולם עגלונים, סוחרים פשוטים, חייטים וסנדלרים. מיעוטם היו כאמור אברכים ברי אוריין שתורתם אומנותם. שמה של קוברניצה לא נפוץ בארץ, בעיקר בשל צניעותם המופלגת של תושביה.

על כל פנים, תינוק שנולד בקוברניצה, יכול היה לגדול ולצמוח כשמונים שנה עם המון תורה ויראת שמים באווירה זו, מבלי לצאת יותר משלושה ארבעה קילומטר צפונה או דרומה . הכל היה ברדיוס הזה. באר מים שדות חיטה וכותנה, בית מדרש ובית הכנסת. מכולת קטנה עם חביות גדושות של דגים מלוחים. לפנות ערב היו נכנסים כל בעלי המקצועות לבית המדרש הגדול שניצב בעיירה ועוסקים בריתחא דאורייתא ממש בסוגיות אביי ורבא. שלא כבמקומות אחרים. רב העיירה הישיש אליעזר לייב שטרנשוס היה תלמיד חכם עצום, שהרביץ תורה יומם ולילה והנהגותיו המוסריות היו לשם ולתהילה, כאשר גם בגיל מופלג זה לא נס כשל אדם צעיר.

עובדי חברא קדישא של קוברניצה מתנהגים בצורה שפלה המבזה את כבודם של הנפטרים טען בזעם לאוזני רב העיירה האורג צבי קלונימוס דרייפילץ שקבר את אביו הקשיש לפני עשר ימים. הרב שטרנשוס פער פיו בתדהמה, מבזים את כבוד המתים. צר לי, אך לא הבחנתי בדבר. על פי ראיות עיני הקברנים עושים מלאכתם נאמנה. עקבתי אחריהם לא פעם במלאכת הטהרה, בהלבשת התכריכים, והם עושים זאת לעילא ולעילא במסירות רבה. טען הרב. האמת ניתנת להיאמר ששמועה מבישה זו ריחפה לה בשנה האחרונה כמו ענני נוצה של קיץ מעל גגותיהם הדולפים של צריפי העיירה, אלא שאף אחד לא אזר אומץ לשים את הדברים כהוויתם על שולחנו של המרא דאתרא.

האורג זך המידות צבי קלונימוס דרייפילץ היה הנחשון, ודבריו היו נחרצים ובוטים. "כבוד הרב" אמר, עיני ראו ולא זר, אנשי החברא קדישא סיימו את מלאכת הקבורה של אבי הריני כפרת משכבו ומיד אחר כך נפנו בזריזות לעבר חדש הטהרה, נעלו את הדלת, פתחו שני בקבוקי וודקה וישבו ושתו לשוכרה זחוחים ואולי אפילו עולצים. בושה שאין כמותה... התנהגותם פשוט גובלת בחילול השם, ואם הרב לא ישים קץ לדבר, אדאג..."
שש...ש... היסת אותו הרב שטרנשוס, "טענה זו כשלך הגיעה לאוזני כמה וכמה פעמים בשנה אחרונה, אך אף אחד אינו טוען כמוך, שהוא ראה זאת בעיניו..." "חד וחלק, כבוד הרב" התעקש אורג העיירה, "הם השיקו כוסיות ושתו כוס אחר כוס, לנגד עיני שבלשו בהם מבין חרכי הדלת..."  הייתה זו שעת חצות לילה מקפיאה כשגבאי העיירה מוטק'ה גולדמנט הזעיק את ארבעת אנשי החברא קדישא לביתו של רב העיר. ראש החברא קדישא ר' נתן אברהם קולמן, היה בטוח שיש להם קריאה דחופה לטהר גופה... אך לא. הם ישבו מול הרב, כתלמידים נזופים: אינני מאמין למשמע אוזני, ואני מקווה שאתבדה. ידידי הרב קולמן, האם זה נכון, שאחרי מסע ההלוויה אתם נכנסים לחדר הטהרה ושותים וודקה בצוותא... האם אבלם ויגונם של המשפחות איננו נוגע ללבכם? היעלה על הדעת שבמקום לקרוא תהילים או משניות לעילוי נשמת הנפטרים תעסקו בשתיה עולצת של משקה חריף?..."

הקברנים ישו דוממים והמומים. הם הביטו לעברו של ראש החברא קדישא ר' נתן קולמן וציפו למוצא פיו. ר' קולמן ניגב את מצחו היטה גופו לעבר המרא דאתרא ואמר בקול מונוטוני, אך מעומק לבו: כבוד הרב יאמין לי, חלילה וחס אין במעשה שעשינו חילול השם, אין המעשה השתיה ביזוי הנפטרים. לא זו דרכנו, וכבודו מכיר אותנו כבעלי בתים נאמנים העוסקים בתורה ובמלאכה במסירות. אכן כבוד הרב, אנו מסתגרים בחדר הטהרה ושותים וודקה, אך ברשות הרב, אסבר את אוזניו, מדוע ולמה.

צא לי הרב, אך לאחרונה רוח לא בריאה של אמונה סדוקה וצוננת מרחפת בקרב תושבינו. אנו הולכים אחרי גופת הנפטר ושומעים את בני המשפחה והמלווים משוחחים ביניהם ושואלים,  מה גרם למותו של הבר מינן ממה סבל זיכרונו לברכה... והתשובות כבוד הרב... אפיקורסות ממש. זה אומר שאבא שלו נפטר מדלקת ריאות, יש מי שאומר שאמו נפטרה משפחת מקדחת, או מהתקף לב. ממש דברי כפירה. רחמנא ליצלן. המחלות והתאונות אשמות... והרי זה לא יעלה על הדעת כבוד הרב, שאנשים מאמינים ושומרי מצוות תולים את המוות בגורמים גשמיים ושוליים, ושוכחים את הקב"ה, מלך מלכי המלכים הקוצב חיים לכל בריה. מי בחנק, מי בחרב, מי בעיתו, הלוא לא מזמן היה ראש השנה ובאותו יום קדוש מלכנו חתך חיים לכל יהודי. ואבוי לאוזניים שכך שמועות. יש ששוכחים זאת ומאשימים במוות את החיידק, הווירוס או הלב החלש".

נו, הנהן הרב, מדוע אם כן אתם עוסקים בשתיית וודקה אחרי מסע ההלוויה? "יבין כבוד הרב", הדגיש הרב קולמן, "אנחנו נכנסים לחדר הטהרה מוזגים וודקה לכוסיות, מברכים בקול רם, מילה אחרי מילה, "ברוך, אתה, השם, אלוקינו, מלך, העולם, שהכול נהיה בדברו" כדי לסלק את הקרירות באמונה שהדביקו לנו אותם חסרי הדעת. כן כבוד הרב, אנחנו מברכים שהכול נהיה בדברו" כדי לחזק את אמונתו. ומה רע בכך, הכל נהיה בדברו, המחלה, המוות, החיים. ה-כ-ל לא כן כבוד הרב?
חיוך גדול נמרח על פניו של הרב שטרנשוס, כמעט כמו הירח שעשה מאמצים להאיר מבעד לענני הסתיו.

אהבתם? תנסו גם את אלו

תכנים אחרונים מאת קובי לוי