פרשת שמיני

מאת: 
קטגוריה: פרשת שבוע
ת. פרסום: 14 אפריל 2013
שמחה גדולה ביום השמיני, קדושת המשכן שהשם נתן לנו.
פרשתינו פותחת "ויהי ביום השמיני" ורש"י מבאר כי "יום שמיני" המוזכר בפרשה הוא היה שמיני למלואים [להתחלת העבודה במשכן]. לפי שבכג' אדר משה הקים את המשכן בפעם הראשונה ולערב פרקו, וכך עשה במשך שבעת ימים שהיה מקימו בכל יום ומפרקו. עד שביום השמיני, שהוא ר"ח ניסן, אז הוקם המשכן לגמרי ולא פרקו שוב. ע"כ.
בשלושה מקומות מצינו שהתורה עסקה במאורעות יום זה. המקום הראשון- בפרשת פקודי שם נאמר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" ושם התורה מפרטת את כל הקמת המשכן בידי משה, ובסוף הענין נאמר "ויכס הענן את אהל מועד...ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן". המקום השני- כאן בפרשת שמיני מספר הכתוב על תחילת עבודת אהרן. ועל ירידת האש מהשמים על המזבח שבזה היה גילוי גדול של השראת השכינה, והעם שמחו שמחה גדולה. ומסיימת התורה בענין מיתת נדב ואביהוא שהקריבו בו ביום אש זרה ומתו. המקום השלישי- הוא בפרשת נשא, שבאותו יום הביאו הנשיאים את תרומתם למשכן, ובו ביום הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו לחנוכת המזבח. וכך מבואר בגמ' במסכת שבת (פז ע"ב) תנא אותו יום נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית. ראשון לנשיאים. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לירידת האש. וכו' ראשון לשכון שכינה. ראשון לברך את ישראל. וכו' ע"כ. ויש להתבונן מה זכה יום זה שקיבל התחלות כאלו גדולות. ומה יש לנו ללמוד מזה.      
בפסיקתא ובמדרש מבואר שמלאכת המשכן נסתיימה אחר שלושה חודשים. בטו' תשרי התחילו לעסוק במלאכה וסיימוה בכה' כסלו. והמתין הקב"ה עד חודש ניסן, כדי לערב את שמחת המשכן בשמחת לידת יצחק אבינו שנולד בחודש ניסן לכן ציוה למשה להקימו בניסן. ע"כ. וכבר שאלו המפרשים מדוע דוקא הקמת המשכן תלויה בחודש שנולד בו יצחק אבינו.

בספר באר יוסף מבאר היות ומבואר במפרשים שעיקר הכפרה בהבאת הקרבן הוא: שהאדם יתבונן בעצמו שהיה ראוי לעשות בו את כל מה שעושים בבהמה, ומתוך כך יתעורר ליבו לשוב בתשובה שלימה להקב"ה. ולכן דוקא נבחר חודש ניסן שבו נולד יצחק לפי שהוא היה הראשון שהכין את עצמו להיות לעולה להקב"ה, וקיים בעצמו את מסירות נפשו ממש לעולה לה'. וממנו ילמדו כל המקרבים קרבנות. להכין ליבם כראוי לעשות רצון ה'.
הרב זייציק זצ"ל מבהיר כאן עוד תוספת. כאשר נתבונן במצבם של עם ישראל באותו זמן, הרי הם היו במצב של התלהבות גדולה. סוף סוף משה יורד ומבשר להם שהקב"ה סלח על חטא העגל, והוא מבקש מאתנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ואז ההתלהבות פורצת ומיד הם מביאים את נדבתם, ביומים בלבד!!!. ותיכף חכמי הלב עוסקים במלאכת הקודש, ומסיימים במהירות. ומיד כשסיימו אותה, כבר אין לאנשים סבלנות הם רוצים לראות את התוצאות.
הקב"ה רוצה ללמד אותנו, בכדי לזכות לדברים גבוהים ורמים, צריך לצפות ולהמתין ולא להתיאש, לא כל דבר הולך מהר, ובין אם אנו מבינים את סיבת העיכוב או לא, אבל יש חשבון שמים, וצריך דבקות במטרה, כמו אבותינו הקדושים, גם אברהם הובטח לו בן, אבל הוא המתין שנים רבות עד לידתו, ונשאר באמונתו, גם בזמן העקידה. זהו הלקח להתעורר למידת האמונה.