משנה יב

מאת: 
קטגוריה: פרק ב
ת. פרסום: 25 ינואר 2016
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רע, רבי יהושע אומר חבר רע, רבי יוסי אומר שכן רע, רבי שמעון בן נתנאל אומר הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא, שנאמר "לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן", רבי אלעזר בן ערך לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.
הקדמה למשנה:
רבי חנינא בן דוסא הלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן זכאי, וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לרבי חנינא בבקשה בקש על בני רחמים ויחיה, הניח רבי חנינא את ראשו בין ברכיו וביקש רחמים על הילד והתרפא, אמר רבן יוחנן בן זכאי על עצמו אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו כל היום בין ברכיו לא היו משגיחים עליו, אמרה לו אשתו (של רבן יוחנן בן זכאי) לרבן יוחנן זכאי וכי רבי חנינא גדול ממך? ענה לה רבן יוחנן בן זכאי לא הוא לא יותר גדול ממני, אלא שהוא דומה לעבד לפני המלך שנכנס ויוצא בלא רשות, ואני דומה לשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא תמיד לפניו.
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה התורה החמירה בגנב שמשלם כפל או ארבעה וחמישה (אם טבח ומכר את הגניבה) מאשר בגזלן שצריך רק להשיב את החפץ שגזל ולא משלם כפל? ענה להם רבן יוחנן בן זכאי מפני שזה הגזלן השווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה הגנב לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, ועשה כביכול את עין של מעלה שאינו רואה ואינו שומעת, (היינו שהגזלן שגוזל הוא לא פוחד לא מהאדם שהוא גוזל ולא מה' יתברך שאסר זאת, ואילו הגנב פוחד מהאדם שגונב ממנו שלא יתפוס אותו והוא לא פוחד מה' יתברך שאוסר זאת), ואמר רבי מאיר משל משמו של רבן גמליאל, שזה דומה לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואילו השני לא זימן לא את בני העיר ולא את בני המלך, איזה מהם ענשו מרובה? הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.

ביאור המשנה:
אמר להם - רבן יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו.
צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם - היינו איזה היא המידה שאינה טובה שלא יאחז בה אפילו כשעה קלה.
ולכאורה יש כאן שאלה אם במשנה הקודמת שאל רבן יוחנן את תלמידיו איזה דרך טובה שידבק בה באדם אם כן מה שטוב אזי היפוכו הוא רע, ולכן אם ענו לו שזה הדבר הטוב אזי היפוכו הוא הרע ואם כן למה שאל אותם איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? ורבנו יונה עונה על השאלה הזאת, ואומר כיוון שיש דברים שהם טובים והיפוכם הוא לא רע, כגון אדם שעושה לפנים משורת הדין זה הטוב, ומי שאינו עושה כן אלא עושה על פי הדין הוא לא רע, ולכן אפשר לדוגמא שהעין הטובה שזה הנדיבות היא המידה הטובה, אולם מידת הקמצנות אינה בהכרח המידה הרעה שכן אינו מזיק לשום אדם, ולכן הוצרך רבן יוחנן בם זכאי לשאול אותם איזוהי המידה הרעה שיתרחק ממנה האדם.
הרשב"ץ מתרץ כאשר שאל אותם מה המידה הטובה וענו לו, אמר להם רבן יוחנן שזהו לאנשים גדולים כמוכם, ושאר בני האדם הפשוטים לא יכולים להגיע למדרגה הזאת אלא לעיתים רחוקות, ולכן שאל אותם איזוהי דרך הרעה לכל שאר בני האדם שראוי שכל אדם יתרחק ממנה ולא ילך בה אפילו שעה קלה.
עין רעה - הרמב"ם ועוד מפרשים מסבירים הכוונה למי שיש לו עין גדולה ואינו שמח בחלקו, וכמו שבעין טובה הפירוש הוא ההסתפקות במועט, אזי עין רעה היא הפך עין הטובה, ועל ידי שיש לו עין רעה ואינו שמח בחלקו מגיע לחמוד דברים של אנשים אחרים, או לגזול ולגנוב מהם, ועינו צרה בטובתם של חבריו, ובא לידי קנאה, רבנו יונה והרשב"ץ מפרשים שעין רעה זה מדת הקמצנות, שעל ידי הקמצנות מגיעים לידי דברים רעים, וכמו שאירע לנבל הכרמלי (עיין שמואל א' פרק כה').
חבר רע - משום שהחבר הרע ילמד אותו לעשות דברים רעים, ויביא אותו לידי עברות.
שכן רע - כיוון שאדם גר עם שכנים רעים על ידי כך ילמד ממעשיהם, ועוד לאחר מכן יתחבר איתם, וגם אם מגיע עונש לשכן הרע יוכל גם הוא לקבל את העונש כמו שמצינו אצל לוט שאמר לו המלאך שבא להצילו "פן תספה בעון העיר".  
הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא, שנאמר לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן" - היינו מי שלווה מן חברו ויודע שלא עתיד לשלם, אזי הוא כאילו לוה מן ה' יתברך, ומטריח כביכול את ה' יתברך לשלם למלוה, וזה מה שהפסוק אומר "לוה רשע ולא ישלם" היינו מי שלוה ואינו רוצה לשלם, "וצדיק חונן ונותן" צדיק זה ה' יתברך הוא משלים למלוה ממקום אחר, ואם כן נמצא שהלוה שאינו משלם הוא חייב לה' יתברך.
לב רע - שאינו רוצה להיטיב עם הבריות, לא בגופו ולא בממונו, ואפילו שאינו מפסיד על ידי שעוזר בכל זאת אינו רוצה לעזור לזולת.
אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם - אמר להם רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו שהוא רואה את דברי אלעזר בן ערך, שאמר שהדרך הרעה היא "לב רע", יותר ממה שאתם אמרתם, והטעם הוא שאם יש לאדם רע יש לו גם את מדת הקמצנות ואינו עוזר לשום בריה שבעולם, והוא תמיד מחפש שיהיה לו עוד ועוד דברים ושהכל יהיה שייך לו, ואינו רוצה בטובתם של אחרים אלא רק בשל עצמו.

מעשה שהיה:
מסופר על נפוליון שהיה קיסר צרפת והכריז מלחמה על אירופה, וכאשר היה מנצח הוריד מלכים ממלכותם והושיב מלכים אחרים תחתם, והגיע עד לפרנקפורט, ושם היה רבי מאיר אנשיל רוטשילד, וכאשר הגיע נפוליון לפרנקפורט, ברח הנסיך וילהלם מחיילי נפוליון, ובשעת לילה מאוחרת ראה הנסיך וילהלם את מאיר רוטשילד חוזר הביתה מחנותו, נכנס אליו הנסיך וילהלם כולו במסווה על פניו שאף אחד לא יכיר אותו, והתחיל לספר למאיר רוטשילד שהוא בורח מחיילי נפוליון וכל היום הוא רעב וגלמוד, הוציא לו מאיר רוטשילד עוגות ויין כדי שיאכל וישתה, וגם אשתו של מאיר רוטשילד הגישה מטעמים לנסיך וילהלם כדי שיאכל וישתה, ואחר שסעד ושבע פנה הנסיך וילהלם למאיר רוטשילד ואמר לו שהנה הצרפתים החרימו את כל נכסי ואת כל כספי והורידו אותי מגדולתי ונפוליון רוצה לקחת את נפשי, ולכן באתי אליך בבגדי איכר, ואשתי ובני הגיעו לארץ מקלט לדנמרק, והנה אני הבאתי לפניך עכשיו שקים מלאים כסף וזהב והם בעגלה הניצבת בפתח ביתך, אנא ממך חוש לעזרתי להחביא את כל כספי שהם שלשה מיליונים שקלי זהב שמונחים בתוך השקים, שהרי אין לי איש שאוכל להאמין לו חוץ ממך ששמעתי על יושרך וצדקתך, ולכן צוה למשרתיך להחביא את הכסף עד אשר יעבור זעם, ובינתים אתה רשאי לשאת ולתת בכסף כרצונך, ואחר כך תחזיר לי כאשר אשוב לארצי. ענה לו מר רוטשילד שהוא מתחייב להחזיר לו את כל הסכום, והוא ישמור על הכסף, הנסיך הודה לו ויצא מן הבית ונעלם בחשיכה.
מר רוטשילד העביר את הכסף למערה נסתרת תחת רצפת הבית שלא נודע לאיש על מקומה, אולם עוף השמים  יוליך את הקול והתפרסמה השמועה בעיר שהנסיך הפקיד את כל כספו אצל מר רוטשילד, ולאחר כמה ימים באה פלוגת צבא צרפתים והקיפו את הבית של מר רוטשילד, והמפקד שלהם דרש ממר רוטשילד שימסור לידיו את כל הכסף שהנסיך הפקיד אצלו, בתחילה ניסה מר רוטשילד להתחמק, ולכן ניתנה פקודה לערוך חיפוש בביתו של מר רוטשילד, החיפוש נעשה ולא נמצא כלום, ואז פנה שוב המפקד אל מר רוטשילד והתחיל לאיים עליו, ולכן בלית ברירה קם מר רוטשילד ממקומו והלך לקיר ששם היתה תמונה גדולה תלויה והסיר את התמונה ופתאום נתגלתה שם דלת, והוציא מר רוטשילד מכיסו מפתח קטן ופתח את הדלת ונגלה לעיני כולם מדרגות, ומר רוטשילד והמפקד ירדו במדרגות והגיעו לחדר ושם היה מונח ארנקים מלאים בכסף, ואמר מר רוטשילד למפקד שיש כאן שני מיליונים ושמונה מאות אלף שקלי זהב והרי הם שלך, ציוה המפקד לחייליו לקחת את הכסף והם הוציאו משם את כל הזהב והלכו להם.
אחר שהלכו כל החיילים קרא רוטשילד לכל ילדיו ואמר להם, בני היקרים אני הצהרתי השבועה לנסיך וילהלם להחזיר לו את כל כספו, והם עדיין נמצאים אצלי ולא נגעה בהם יד, אך תא כל כספי וזהבי נתתי למפקד הצבא ונשארנו דלים וריקים, ענו לו ילדיו אין אנו דלים וריקם אנחנו כיוון שיש לנו אבא כמוך ישר ונאמן, ואנו מקווים שבעזרת ה' ימלא את כל חסרוננו, אמר להם אביהם יפה דיברתם, אל יפול רוחינו נמשיך לנהל את עסקינו ומסחרנו והשם הטוב יהיה בעזרנו.
וכן האירה ההצלחה שוב לרוטשילד ובניו, ואיש לא ידע כי רוטשילד יצא נקי מנכסיו, אלא רק התפרסם שמפקד צבא צרפת הכביד ידו על רוטשילד לתת לו את אוצר הנסיך, ונאלץ רוטשילד לעשות כן, ולכן המשיכו בסוחרים לסחור עם רוטשילד ובניו, ורוטשילד המשיך להתעשר עוד ועוד.
בליל חג הסוכות שנת תקצ"ב נפטר מאיר אנשיל רוטשילד, ובינתיים נהפך הגלגל על נפוליון ובממלכת אשכנז הצליחו לנצחו וחזרו כל המלכים לארצם, ובתוכם חזר גם הנסיך וילהלם, ובשנת תקצ"ג הגיש בקשה בנו של רוטשילד לפגוש את הנסיך וילהלם, וכאשר הנסיך וילהלם פגש את בנו של רוטשילד שאל מי זה? וענה לו בנו של רוטשילד שהוא בנו של רוטשילד, ואביו מאיר אנשיל רוטשילד נפטר לפני כשנה, הנסיך הביע צער על מותו של מאיר אנשיל רוטשילד, ואמר לבנו שיודע שתחת איומי רצח מצד הצבא הצרפתי נאלץ מר רוטשילד למסור את הכסף של הנסיך, וענה לו בנו של רוטשילד שזה אינו נכון וסיפר לו את האמת שאביו מר רוטשילד מסר את הכסף של עצמו ולא את כספו של הנסיך, והראיה שהרי מסר לצבא הצרפתי שני מיליון ושמונה מאות שקלי זהב וכספו של הנסיך הוא שלושה מיליון שקלי זהב, ואמר לנסיך שהוא יודע היכן הכסף מוחבא והוא רוצה להשיב את הכסף שהנסיך הפקיד אצל אביו, הנסיך וילהלם בשמעו זאת התרגש מאוד ואמר שהוא רואה שמר רוטשילד היה אדם ישר והגון וכן גם אתה (הבן של רוטשילד), ולכן אני לא רוצה את הכסף בחזרה ואני גם רוצה שתהיה הסוכן שלי, והנסיך וילהלם פרסם את כל הסיפור האמיתי ואת כל פרשת רוטשילד שהביא לצבא הצרפתי את הכסף שלו ולא של הנסיך, ונהיה קידוש השם בעולם.
רואים מסיפור זה על אדם שהתחייב להחזיר חוב, איך עשה את כל ההשתדלות מעל המצופה ובלבד להחזיר את החוב.