משנה ט

מאת: 
קטגוריה: פרק א
ת. פרסום: 18 מאי 2015
שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.
הקדמה למשנה:
היה חי בתקופת ינאי המלך, ואחות שמעון בן שטח היתה המלכה שכן היתה נשואה לינאי המלך, וכשהרג ינאי המלך את כל חכמי ישראל, המלכה שהיתה אחות שמעון בן שטח החביאה אותו, והודות למלכה בהשפעתה על המלך יצא אחר זמן שמעון בן שטח ממחבואו וחזר לשבת בסנהדרין, ומסופר בתלמוד הירושלמי על שמעון בן שטח שעלו שלוש מאות נזירים לירושלים ובאו לפני שמעון בן שטח שיתיר להם את הנזירות ועל ידי כך לא יצטרכו הנזירים להביא קורבן, ושמעון בן שטח הכניס כל נזיר אצלו בנפרד ומאה וחמישים נזירים מצא פתח וחרטה והתיר להם את הנדר, וכיוון שחכם עוקר את הנדר למפרע נמצא אם כן שמעולם לא היו נזירים ולכן אינם צריכים להביא קורבן, ואילו למאה ומישים נזירים האחרים לא מצא להם פתח וחרטה, ולכן הלך לינאי המלך ואמר לו שיש כאן שלוש מאות נזירים שעלו וחייבים הם להביא תשע מאות קורבנות (שכן נזיר שמוריד מעליו את נזירותו צריך להביא שלושה קורבנות, עולה, חטאת, שלמים),ואין כסף לאותם נזירים תן אתה המלך ארבע מאות וחמישים קורבנות ואני אתן ארבע מאות וחמישים קורבנות, שלח לו ינאי המלך ארבע וחמישים קורבנות והקריבו אותם הנזירים שלא מצא להם שמעון בן שטח פתח וחרטה.
והנה אחד מן האנשים הלך והלשין לינאי המלך ואמר לו שלא נתן שמעון בן שטח כלום משל עצמו, שמע זאת ינאי המלך וכעס על שמעון בן שטח, וכששמע שמעון בן שטח שינאי המלך כועס עליו ברח והתחבא.
לאחר זמן הגיעו אנשים חשובים לינאי המלך וסעדו על שולחנו, ובאמצע הסעודה אמרו לינאי המלך כשבקרנו כאן בפעם האחרונה היה כאן זקן אחד חכם שאמר דברי חכמה היכן הוא? כשראה ינאי שהם רוצים את שמעון בן שטח, שלח שליחים בחשאי לשמעון בן שטח שיבוא והבטיח לו שלא יעשה לו כלום, ובא שמעון בן שטח וישב בין המלך לבין המלכה, אמר לו ינאי מדוע שקרת לי ואמרת בענין הנזירים שתתן חצי ובסוף לא נתת? ענה לו שמעון בן שטח לא שיקרתי אותך אלא אתה נתת ממונך ואני נתתי מחכמתי שמצאתי להם פתח וחרטה, ואם כן נתתי כמוך כמו שנאמר (קהלת פרק ז' פסוק יב') "בצל החכמה בצל הכסף". 

ביאור המשנה:
שמעון בן שטח אומר - שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
הוי מרבה לחקור את העדים - כיוון שכל ההכרעה בפסק דין תלוי במה העדים אמרו והעידו, לכן אמר התנא לדיין להרבות בחקירה כדי לברר את האמת.
והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר - זה אזהרה לדיין שיהיה זהיר בדבריו בשעה שהוא חוקר את העדים, שלא יבינו העדים מתוך דברי הדיין שאם הם יטענו כך וכך אז יצא הדין לטובתם, ועל ידי כך הם יטענו מה שהבינו מתוך דברי הדיין לטובתם, ונמצא שהם שיקרו, וכגון שלא ישאל אותם הדיין שמא המעשה היה כך וכך ואז הדין לטובתכם, או שלא יאמר שאם היה הדבר כך וכך אזי תהיו זכאים, שמתוך הדברים הללו לומדים העדים או בעלי הדין לטעון כך וכך כדי שהדין יהיה לטובתם ונמצא באים לידי שקר.

מעשה שהיה:
מעשה היה באיש אחד מחשובי בעיר בשקלוב שהייתה לו בת מיוחדת במינה, והייתה בעלת מידות טובות והייתה יפת תואר ויפת מראה, ואביה השיאה אותה לתלמיד חכם, והיו גרים בבנין משותף שהיו שם עוד דיירים.
כעבור בערך כשנתיים השכן שהיה רווק התפעל כל כך מיופיה, ויפש לעשות תחבולות איך יוכל לגרש את האישה הזאת מבעלה והוא יקח אותה לאישה.
ואחר יגיעות מצא לעצמו להעליל על אותה אישה עלילה, שהיא הסתתרה עם גבר אחר והם היו ביחד, ושכר שני עדים שיבואו ויעידו שהם אכן ראו את המעשה, והוא הלך לבית דין של הגאון רבי יהושע צייטלס והביא את שני העדים והם העידו את העדות בפני הבית דין, ואותה אישה הייתה צועקת ובוכה שזה שקר גמור והכחישה את כל המעשה, וגם אבי הנערה צעק בבית דין והכחיש את כל העלילה הזאת. והגאון רבי יהושע חקר את העדים היטב היטב וראה שהעדים בעדותם מעידים שפה אחת ועדות אחת ואין בכל עדותם שום סתירה, וכיוון שהיה קשה לרבי יהושע להכריע בדין, רצה ללכת אל הגאון מוילנא שיעץ לו מה לעשות, ולכן רבי יהושע והנערה ובעלה ואבי הנעלה ושני העדים נסעו אל הגאון מולינא שיכריע מה לעשות הדין הזה.
כשבא רבי יהושע אל הגאון מוילנא סיפר לו את כל המעשה ואת עדות העדים, הגאון מוילנא שמע מה שסיפר לו רבי יהושע ואמר לו שהוא רוצה לחקור את העדים. נכנס העד הראשון והעיד בפני הגאון מוילנא את עדותו, אחר שסיים נכנס העד השני והעיד את עדותו, והנה איך שסיים העד השני את עדותו, קם הגאון מוילנא על רגליו וצעק עליו אתה שקרן זה עדי שקר, תלמידי הגר"א שהיו במקום וגם כל הנוכחים נפלה עליהם אימה ופחד, וכן גם על העדים נפל פחד ואימה, והם הודו שהם שיקרו וסיפרו על השכן ההוא שהוא שילם להם כסף כדי שיעלילו על אותה אישה, ותכף נתן הגאון מוילנא פסק דין שהאישה כשרה לבעלה. והנה כאשר הוציאו את העדים שאל רבי יהושע את הגאון מוילנא מאיפה ידע שהעדים הללו הם עדי שקר?, וענה לו הגאון שהנה נפסק בשולחן ערוך (סימן כח' הלכה י') "אם נמצאו דברי העדים שהם מכוונים בלשון אחד ממש, יש לחוש שהם משקרים, וצריך לדרוש ולחקור אותם, אבל אם לא אמרו דבריהם בלשון אחד אלא העד הזה מעיד בלשון כזאת, והעד השני מעיד בלשון כזאת, ורק דבריהם מכוונים לעדות אחת, אין צריך לדרוש ולחקור כל כך", והמשיך הגאון ואמר ובאמת ששני אנשים מדברים או שמספרים איזה עובדה מן ההכרח שכל אחד יספר את הסיפור בסגנון שלו, שכל אחד מדבר בסגנון אחר, אבל אם שני אנשים מדברים באותה לשון בדיוק ואותו סגנון ממש, זה נותן מקום לחשד כי בדו את הדברים מליבם, והנה שני העדים הללו הקשבתי והאזנתי לכל מילה שיצאה מפיהם, ונוכחתי כי לא רק עדות אחד הם מעידים אלא גם שפה אחת ואותו סגנון בלי שום שינוי, לכן הבנתי שהם עדי שקר. רואים מכאן את גודל חכמתם של חכמי ישראל, וכמה צריך זהירות לא לחרוץ את הדין מהר אלא במתינות, וכמה צריך לדקדק ולשמוע את עדות האנשים שמעידים.