בתנאי שיש הערינג

מאת: 
קטגוריה: סיפורים מהחיים
ת. פרסום: 30 נובמבר 2015
כמה מרוממות מידתו של הקב"ה ששולח לאדם את הישועה שלו אפילו דרך דג הערינג.
הגבאי המסור ויקטור לוי היחידי שלא התחלף מאז הוקם בית הכנסת "נתיבי ישורון" לפני כארבעים שנה והוא בעצם באבני היסוד ומעמודי הבניין. לפחות שני מנייני גבאים באו והלכו אבל ויקטור לוי כסלע איתן. הוא כבר ראה ושמע את כל מה שהתרחש בין כותלי בית הכנסת שהיה יכול למלא כמה כרכים דשנים באנציקלופדיה התוססת של הקהילה הזו שהתחילה בקושי עם מניין אחד.

קהילת בית הכנסת "נתיבי ישורון" הלכה וצמחה לה במרחב המדברי של העיר הדרומית כך שמידי יום התקיימו שם כמה שיעורי תורה מגוונים לבעלי בתים חשובים וכן כולל ערב גדול של אברכים בקומה השניה בעזרת נשים. על מלאכת הקודש הזאת ניצחו בכישרון רב בית הכנסת הרב מרדכי פרץ וכמובן הגבאי המיומן והוותיק מיודענו ויקטור לוי. בעוד הרב פרץ מרביץ תורה בקצב מעורר השתאות ובמקביל בונה אברכים צעירים כמוסרי שיעור, ויקטור שקד לתרומות ביד חזקה ובזרוע נטויה. מה זה שקד? מסר את כל כולו לגיוס תרומות. ממש כך, לפחות שלש ארבע פעמים בשנה הקהילה חוגגת סיומי מסכתות של קבוצות הלומדים השונות. השולחנות... שהיה פותח ויקטור היו מעוררים תאבון גם לאותם שבאו אחרי ארוחת הערב. מה לא היה על השולחן חריימה, קציצות, מפרום עסיסי עם המון חצילים ותבליני טעם וריח. החל מעופות ממולאים באורז ועד ללשונות בחרדל וביניהם פרגית אפויה ביין מוסקט מדיפה ריח משכר. שלא לדבר על התוספות והסלטים כיד המלך. אבל לא נשכח בסופו של עניין את מטרת הערב והיא הסיום מסכת.

והנה מול ויקטור יושב ר' אלחנן צבי הרשקוביץ איש כבן שמונים זקנו יורד על פי מידותיו. רבי הרשקוביץ הגיע לעיר בעקבות שתי בנותיו רק לפני חצי שנה. ניגש אליו ויקטור והזמינו לסיום מסכת "מנחות" מחר בערב... תהיה פה סעודה עשירה אשמח שתגיע" ביקש בנימוס ויקטור הגבאי. עינוי של הרשקוביץ האירו באור אוב ומלטף "אשמח להגיע זו מצווה גדולה אבל בתנאי שיש הערינג. דג הערינג!".
ויקטור הגבאי נכנס למבוכה מעולם לא הכשילו אותו בהיבט הגסטרונומי. הוא שמע על הדבר הזה שאוכלים אותו ביחד עם קרקר מלוח ואפילו טעם את זה כמה פעמים בודדות אבל אם נשים את זה על המאזניים כנגד המאכלים שאני מזמין בכלל יש להשוות. כך סיים רבי הרשקוביץ "אני בא" "רק בתנאי שיש הערינג" ושוב צלל להמשיך ללמוד תוך הגמרא. אבל ויקטור לא ויתר ואמר "יהיה הערינג".

איך לא ויקטור הגבאי רץ וקנה צנצנת דגי הערינג עם חבילת קרקרים ומארז מלפפון חמוץ והגיש בשמחה לרבי הרשקוביץ. לאחר הסיום המסכת והדרשה הגדולה של הרב פרץ  ברכו ברכת המזון ברוב עם והתחילו כולם להתפזר. ויקטור ראה שהר הרשקוביץ אינו נגע בשום מאכל רק בדג הקטן שלו עם תוספת של קרקר מלוח והסקרנות הלמה בו, ניגש במהירות לרב פרץ וסיפר לו על הדייר החדש שהתנה איתו תנאי חד משמעי "אני לא בא אם אין הערינג". הרב חיכה שכולם יתפזרו וניגשו שניהם אל רבי הרשקוביץ ושאלו "אם תוכל לתת לנו הסבר שיניח את דעתנו למה לא אכלת כלום חוץ מהדג הזה וממתי אורח מציב תנאים כדי להגיע?"

רבי הרשקוביץ סגר את הגמרא והתחיל לספר להם "סיפור זה סיפור ארוך אבל אנסה לקצר, נולדתי לפני שמונים ושתים שנה בארצות הברית בעיירה נידחת באוהיו. לדאבון ליבי הורי היו אנשים חופשיים שהתנכרו לעברם. מהר מאוד אני נשאבתי כילד לוואקום של התרבות האמריקאית מבלי לדעת דבר על שורשי. עתידי היה כמו כל ילד באמריקה איך לרדוף אחר הדולר. שואת ההתבוללות באמריקה נוראה לא פחות מהזוועות בגרמניה. עשרות מיליוני יהודים התבוללו שם מאז מלחמת העולם השניה וגם אני הייתי אמור להיות עוד קורבן".

"יום שבת אחד אחרי הצהריים בעודי הולך לשחק כדורסל, עבר מולי הרב ג'ייקוב רובינסון, יהודי כבן שישים עם חיוך תמידי על פניו ופנה לעברי וברך אותי "שבת שלום". ידעתי שאני יהודי אבל את המושג הזה לא שמעתי "שבת שלום". הרב המשיך "אתה מוזמן לסעודה שלישית, תטעם משהו ואחר כך תלך לעיסוקיך" לא היה לי נעים לסרב וכך היה. הגעתי למקום ישבו שם כמה אנשים מבוגרים ואכלו הערינג עם קרקר מלוח. טעמתי את זה וזה מצא חן בעיני. לאחר מכן הרב התחיל לומר דברי תורה שמעתי קצת והלכתי.

כך במשך חמש שנים על פי בקשת הרב עד גיל תשע עשרה, הקפדתי להגיע לסעודה שלישית לא בשביל השבת ולא בשביל הרב אלא בשביל לאכול את הערינג, הטעם הזה כבש אותי, כך היתי מידי שבת מקשיב רבע שעה והולך אחר כך לכדורסל. לאחר חמש שנים ממש לפני הצלילה בעולם החולין הזה, דרש הרב ג'ייקוב בפרשת ויצא "ליהודי אסור להיות עיוור יש בורא לעולם יש תורה שהוא נתן והתורה מחייבת כל אחד גם את הרחוק ביותר. יהודי אינו יכול להרשות לעצמו להיות כמו הגד הערינג הזה ששוכב בנחת על הצלחת עם קיסם שתקוע בו, יבוא הרגע ויבלעו אותו חי והוא יתן דין וחשבון".

אינני יודע איך אבל זה צרב לי בלב חשבתי לעצמי שאני בעצם לא יותר מחתיכת הערינג על קרקר, ניגשתי לרב וביקשתי ממנו שאני רוצה ללמוד תורה" ומכאן היתה דרכי תוך עולם הישיבה המעטירה של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.
וזהו, כל הסיפור שלי, כל הקשר שלי לתורה למצוות וליהדות מתחיל מהדג הערינג הזה ואני לא מסוגל שלא להודות לו ולהכיר לו טובה על שטעמו המלוח הציל את חיי מהתהום של הרחוב.