ברכת הגומל חלק ה

דיני ברכת הגומל על אדם אחר:
1. אדם שהתחייב בברכת הגומל, ובנו או תלמידו אמר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב", או שאמר בארמית "בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן", וענה האב או הרב "אמן" על ברכת התלמיד או הבן, יצא האב או הרב בברכת הגומל ואינו חוזר ומברך לעצמו, ודווקא אם ענה "אמן" אז יצא ידי חובה אבל  אם לא ענה "אמן" לא יצא ידי חובה, ואף על פי שבשאר ברכות אם לא ענה "אמן" יצא ידי חובה השומע את הברכה מחברו ומתכוון לצאת בה ידי חובה, מכל מקום כיוון שכאן מי שברך אינו חייב בברכה אלא מברכים אותה בשבילו לכך אינו יוצא  אם לא ענה "אמן".

2. בדין הקודם שכאשר שומע ברכה מבנו או מתלמידו יוצא ידי חובה, צריך שהאבא או הרב ישמעו את כל הברכה מההתחלה ועד סוף הברכה, אולם אין צריך כאן שהמברך עצמו יתכוון להוציאו.

3. כל מה שכתבנו בהלכות הקודמות (בהלכה מספר 1 ובמספר 2) זה דווקא יכול לעשות הבן כאשר מברך לאביו או התלמיד כאשר מברך לרבו, אולם על שאר האנשים אפילו הם חביבים עליו ביותר כגון אשתו או בניו ובנותיו, אינו רשאי לברך עליהם, אלא מי שהתחייב בברכת הגומל הוא צריך לברך.

דיני שומע כעונה בברכת הגומל:
1. אם כמה בני אדם נתחייבו בברכת הגומל, אפילו אם כל אחד התחייב בברכת הגומל מדין אחר (כגון שאחד היה חבוש בבית אסורים והשתחרר לחופשי, והשני היה חולה והתרפא וכן הלאה), מעיקר הדין יכול אחד מן האנשים שהתחייבו בברכה הגומל לברך ברכת הגומל ולכוון להוציא ידי חובה את שאר האנשים שחייבים בברכה, והשומעים שחייבים גם בברכת הגומל יעמדו על רגליהם    ויתכוונו לצאת ידי חובה, ויענו "אמן" אחר סיום הברכה, ובכך יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, אולם בדיעבד אם השומעים לא ענו "אמן", יצאו ידי חובה אם המברך התכוון להוציאם והם התכוונו לצאת ידי חובה.

2. כל מה שכתבנו בהלכה הקודמת זהו דווקא מעיקר הדין, אולם כיוון שיש חולקים וסוברים שבברכת הגומל צריך כל אחד ואחד שהתחייב בברכת הגומל לברך בעצמו, לכן לכתחילה טוב יותר שכל אחד יברך לעצמו, ורק במקום צורך אחד יברך ויוציא את שאר האנשים ידי חובה.

3. השומעים שיוצאים ידי חובה, אחר שיענו אמן יאמרו "מי שגמלנו כל טוב הוא יגמלנו כל טוב סלה", (היינו שיאמרו בלשון רבים וגם בלשון על עצמם "גמלנו" ולא "מי שגמלך").

דיני ברכת הגומל למי שנעשה לו נס:
1. נחלקו הראשונים האם ברכת הגומל זה דווקא על ארבעה הדברים שנאמרו בפסוק (יורדי הים, הולכי מדבריות, חבוש בבית הכלא, וחולה), או שברכת הגומל אפשר לברכה גם אם נעשה נס אחר לאדם והכתוב שאמר את ארבעת אלו זה משום שאלו תמיד מצווים בדרך מנהג העולם אצל רוב האנשים, ולכן אם נעשה לו נס אחר וכל שכן שניצל ממיתה יש לו לברך ברכת הגומל, ולהלכה פסק מרן בשולחן ערוך שדווקא על ארבעת הדברים הללו יש לברך ברכת הגומל, אבל אם נעשה לו נס בצרה אחרת לא יברך הגומל, אלא יאמרה בלי שם ומלכות, ולכן אם קפץ עליו אריה או נחש ויצא בחיים, או שנפל עליו הכותל ונשאר בחיים, או שהיה בתאונת דרכים שהיה צריך למות ממנה כגון שנתרסקה מכוניתו ויצא ממנה בחיים, או שניצל משריפה, או שהלך במקום שאין שם מים והיה צמא ונעשה לו נס ונברא לו מים, או שהלך למלחמה וחזר ממנה בשלום, או שנפל ממקום גבוה ולא נפגע, בכל הדברים הללו לפי מרן השולחן ערוך וכן מנהג הספרדים אין לברך ברכת הגומל, אלא יאמרה בלי שם ומלכות, אולם מנהג האשכנזים לברך ברכת הגומל על כל הצלה שנעשית לאדם, כל שהיה בפועל בתוך הסכנה וניצל ממנה למנהג האשכנזים יש לו לברך ברכת הגומל, ומכל מקום גם למנהג האשכנזים אם היה במצב של קרוב לסכנה אבל לא היה במצב של סכנה ממש אין לו לברך ברכת הגומל, ולכן אם חצה את הכביש ועבר שם רכב וברגע האחרון חברו הציל אותו על ידי שמשכו בחולצה, או שירו עליו כדור ועבר הכדור בסמוך לו, אין לו לברך ברכת הגומל גם לי מנהג האשכנזים.

2. למנהג הספרדים ועדות המזרח שמברכים הגומל רק על ארבעה דברים שכתבנו, אם קרה לו מקרה נעשה לו נס (כגון כל הדוגמאות שהבאנו בהלכה הקודמת מי שקפץ עליו אריה...), ואחר כך נתחייב בברכת הגומל מחמת ארבעת הדברים שחייבים בברכת הגומל (כגון שהיה חולה ונתרפא), כאשר יעלה ויברך ברכת הגומל יכוון לפטור את הנס שנעשה לו, וכן אם חברו התחייב בברכת הגומל והוא עצמו נעשה לו נס (כגון כל הדוגמאות שהבאנו בהלכה הקודמת מי שקפץ עליו אריה...), יכול לבקש מחברו שמברך הגומל שיכוון להוציאו ידי חובה, ויעשה תנאי שאם חייב לברך ברכת הגומל על אותו הנס הרי הוא עכשיו מתכוון לצאת ידי חובה ואם אינו חייב לברך ברכת הגומל על אותו הנס הרי הוא עונה "אמן" כשאר כל אדם השומע ברכה מחברו.